(יב)אדם טהור שאכל כזית מקדשים שנטמאו לוקה שנאמר והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל, והוא הדין לשאר הקרבנות שאם אכל כזית מלבונת המנחה שנטמאת אחר שנתקדשה בכלי לוקה עכ״ל.
והנה דין זה שעל לבונה לוקה באכלה בטומאה וגם זה שהלבונה מקבלת טומאה, ילפינן לה מקרא בפסחים דף כ״ד [ע״ב] והבשר לרבות עצים ולבונה דאע״ג דלאו אוכלין נינהו מ״מ חייבין עליהן משום טומאת עצמן. אלא דקשה למה השמיט הרמב״ם להך דעצים ולא נקט רק לבונה. ולכאורה י״ל, דהרי בחולין דף ל״ו [ע״א] יליף מינה הגמ׳ דה״ה לכל אוכלין דחבת הקדש מכשרתן לקבל טומאה אף בלא הכשר מים, וילפינן מינה דחבת הקדש דאורייתא, והרמב״ם הרי פסק בפ״י מה׳ טומאת אוכלים הי״ז דמדבר תורה בעינן הכשר, וחבת הקדש אינה מכשרת אלא מדבריהם, וכסוגיית הגמ׳ בפסחים דף ל״ה [ע״א] דחבת הקדש אינה אלא מעלה, וכהנך אמוראי דפליגי בחולין שם אר״ל, ולפ״ז הא נמצא לדעת הרמב״ם דהקרא דוהבשר לא בא רק לרבויי בעיקר החיוב דחייבין גם בדברים שאינן נאכלים, אבל לענין קבלת טומאה חבת הקדש לאו דאורייתא, וע״כ זהו שהשמיט להך דעצים כיון דלאו בני קבולי טומאה נינהו, ולא משכחינן בהו כלל טומאת עצמן שילקה עליהן. אלא דאי אפשר לומר כן, דהרי גם לבונה אינה בת קיבולי טומאה, וכדאיתא בפסחים דף ל״ה דעצים ולבונה לאו בני אטמויי נינהו, וכן הוא להדיא ברמב״ם פ״ו מהל׳ איסורי מזבח הל״ח ז״ל וכן העצים והלבונה אע״פ שאינן אוכלין הרי הן מתטמאין כאוכל לענין הקרבנות ויפסלו העצים והלבונה בטומאה זו למזבח ואין מקריבין אותן עכ״ל, הרי להדיא דגם לבונה אינה בת קבולי טומאה, וחבת הקדש הויא דאורייתא גם לענין קבלת טומאה, ובעל כרחך דדוקא בבשר ומנחות, ורק לענין הכשר הוא דסובר הרמב״ם דלא מהניא חבת הקדש מדבר תורה, משא״כ בעצים ולבונה לענין לעשותן אוכלין בזה ודאי דמהניא חבת הקדש מדבר תורה גם לענין קבלת טומאה, ומשום דעיקר ריבויא דוהבשר עליהו קאי, וא״כ שוב קשה למה השמיט הרמב״ם להך דעצים. ועיין בזבחים דף מ״ו [ע״ב] דגם בזה איכא פלוגתא אם והבשר קאי לענין מלקות או לפוסלו לבד, אכן הפלוגתא הא הויא שם בתרווייהו בין בעצים ובין בלבונה, ומאחר דפסק הרמב״ם דבלבונה לוקה גם בעצים ילקה, וקשה למה השמיט להך דעצים, וצ״ע.
ונראה לומר, על פי מה דאיתא בזבחים דף ל״ד [ע״א] אמר אביי מחלוקת בטומאת הגוף אבל בטומאת בשר דברי הכל לוקה דאמר קרא והבשר לרבות עצים ולבונה דלאו בני אכילה נינהו ואפילו הכי רבינהו קרא, ורבא אמר מחלוקת בטומאת הגוף אבל בטומאת בשר דברי הכל אינו לוקה מ״ט כיון דלא קרינא ביה וטומאתו עליו ונכרתה לא קרינא ביה והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל, ופריך הגמ׳ והאמר מר והבשר לרבות עצים ולבונה, ומשני הכא במאי עסקינן כגון שקדשו בכלי דנעשה כמי שקרבו כל מתיריו. והנה קשה בביאור הסוגיא, הרי הא דאיפלגו הכא היינו משום דקי״ל במנחות דף כ״ה [ע״ב] דאין חייבין כרת בטומאת הגוף כי אם בניתר לטהורין, וילפינן לה התם מקרא דכל טהור יאכל בשר והנפש אשר תאכל וגו׳ וטומאתו עליו וגו׳, ודרשינן מזה הניתר לטהורים חייבים עליו משום טומאה, משא״כ לפני זריקה דאסור גם לטהורים אין חייבין עליו משום טומאה, ופליגי אביי ורבא אם ילפינן בזה טומאת בשר מטומאת הגוף אם לא, וא״כ מאי מייתי מהך דעצים ולבונה דלאו בני אכילה נינהו ומאי אכפת לן בזה הרי אכתי אינן מחוסרין היתר, וא״כ הא שוין לבשר שלאחר זריקה. וכפי הנראה מפירש״י דהגמ׳ מדמה הא דאין ראוי לאכילה ללא ניתר לאכילה, ותרווייהו שוין בזה. ואכתי צ״ע דמאי משני הגמ׳ הכא במאי עסקינן כגון שקדשו בכלי דנעשה כמי שקרבו מתיריו, והא אכתי סוף סוף אין ראויין לאכילה, וצ״ע.
והנראה מבואר בזה, דבאמת אי משום הך דינא דוהבשר כל טהור יאכל בשר, דבעינן דוקא הניתר לטהורים, באמת כל דלאו בר אכילה הוא אין חייבין עליו משום טומאה, ורק בנקרבין הוא דהוי דינא הכי דחייבין גם על דברים שאינן נאכלים, משום דינא דאשר יקרב בראוי ליקרב, וע״כ מעיקרא דהוי ס״ד דאיירי בלא קדשו בכלי שרת, דליכא לחייבינהו מקרא דאשר יקרב, א״כ שפיר פריך הגמ׳ דעצים ולבונה לאו בני אכילה נינהו, ובעל כרחך דבטומאת עצמן חייבין עליהן אף בלא חזו לטהורין, ועל זה משני הגמ׳ דהכא במאי עסקינן כגון שקדשו בכלי, ר״ל וא״כ חייבין עליהן משום דינא דאשר יקרב, וע״כ שוב ליכא למילף לבשר לפני זריקה מינייהו. אלא דהא קשה, דאיך הוה ס״ד דמיירי קודם שנתקדשו בכלי שרת, והרי להדיא תנן במעילה דף י׳ [ע״א] דהקומץ והלבונה והקטרת מועלין בהן משהוקדשו, קדשו בכלי הוכשרו ליפסל בטבול יום ובמחוסר כפורים ובלינה וחייבין עליו משום נותר ומשום טמא, והוא משום דקודם שקדשו בכלי אין בהן רק קדושת דמים ולא קדושת הגוף, ואינם בכלל והבשר דקרא, ולא חייל בהו דינא דפסול טומאה דקדשים, וגם אין בהם חיוב טומאה, ולפי זה הרי גם בלאו הך טעמא דניתר לטהורים ג״כ בעל כרחך דקרא דוהבשר הוא רק בעצים ולבונה שנתקדשו בכלי שרת, ואיך הוה ס״ד לאוקמינהו קודם שנתקדשו בכלי שרת.
ונראה לומר, על פי מה דאיתא בסוטה דף י״ד [ע״ב] סדר מנחות כיצד אדם מביא מנחה וכו׳ ונותנה לתוך כלי שרת ומקדשה בכלי שרת וכו׳ וכהן מוליכה וכו׳ וקומץ וכו׳ ונותנו לתוך כלי שרת ומקדשו בכלי שרת ומלקט את לבונתה ונותנה ע״ג, ובגמ׳ שם ונותנו לתוך כלי שרת ומקדשו בכלי שרת למה לי הא קדשה חדא זימנא, מידי דהוה אדם דם אע״ג דקדישתיה סכין בצואר בהמה הדר מקדיש ליה בכלי שרת הכי נמי לא שנא, הרי דקומץ ולבונה גם לאחר שנתקדשו בכלי שרת עם יתר המנחה צריכין כלי שרת שני לקדושי, ועיין בזבחים דף פ״ג [ע״ב] ראוי לו אין שאין ראוי לו לא למעוטי מאי, אמר ר״פ למעוטי קמצין שלא קדשו בכלי, והתם בכלי שרת שני איירי כמבואר בתוס׳ שם, הרי דקודם שנתקדשו בכלי שרת השני לא חזו להקרבה, ואף אם עלו ירדו, ועיין ברמב״ם פט״ז מפסולי המוקדשים הל״ז שכתב ז״ל ואינה פיגול עד שיחשב מחשבת הזמן בכל המתיר שהוא הקומץ עם הלבונה וכו׳ או בשעת נתינת שניהם בכלי, הרי דלבונה וקומץ שוין, ובשניהן קודם קידוש כלי שרת השני עוד לא חזו להקרבה וגם אם עלו ירדו. ולפי זה הרי מתבארת היטב הסוגיא, דבאמת גם לפי הס״ד מיירי בלבונה לאחר שנתקדשה בכלי שרת עם המנחה ביחד, דשפיר הויא קדושת הגוף ע״י כלי שרת הראשון, ורק דכיון דכל זמן שלא נתקדשה בכלי שרת השני עם הקומץ, הרי עדיין אינה ראויה ליקרב, וע״כ אינה בכלל אשר יקרב, כיון דאכתי לא חזיא להקרבה, ולהכי הוא דמוכיח הגמ׳ דמדחייבין עלה משום טומאת עצמן אע״ג דלאו בת אכילה היא, ש״מ דבטומאת עצמן לא בעינן ניתר לטהורים, וחייבין עליה גם בלא חזי לאכילה, וכדמשני הגמ׳ הכא במאי עסקינן כגון שקדשו בכלי, ר״ל בכלי שרת השני, וא״כ שוב מתקדשא להקרבה, וחייבין עליה משום דינא דאשר יקרב, ככל הנקרבין דבאין לו מתירין חייבין עליו משקדש בכלי, וממילא דאין זה שייך כלל לדין ניתר לטהורין, וכמו שנתבאר.
והנה אכתי יש לדקדק על דברינו, מהא דאיתא במנחות דף ט״ז [ע״א] בפלוגתא דר״מ ורבנן אם מפגלין בחצי מתיר או לא, ותניא שם במה דברים אמורים בקמיצה ובמתן כלי ובהילוך אבל בא לו להקטרה נתן את הקומץ בשתיקה ואת הלבונה במחשבה את הקומץ במחשבה ואת הלבונה בשתיקה ר״מ אומר פיגול וחייבין עליו כרת וחכמים אומרים אין בו כרת עד שיפגל בכל המתיר, ופירש״י שם משום דקמיצה ומתן כלי ליתנהו רק בקומץ ולא בלבונה, ולפי זה הלבונה אין צריך כלל כלי שרת שני, וא״כ הרי לפירש״י לא יתכן מה שכתבנו לפרש הסוגיא דזבחים דקאי על כלי שרת השני, כיון דלבונה אין צריך כלל כלי שרת שני. אכן נראה, דכל זה הוא לענין דינא דאין מפגלין בחצי מתיר, ובזה אמרינן דנתינת הקומץ לכלי שרת השני חשיבא מתיר שלם, ומשום דעבודת קבלה שבקומץ בכלי שרת השני מתקיימא רק בהקומץ לבד, ונתינת הלבונה בכלי שרת השני אין בה דין קבלה, וע״כ שפיר חשיבא קבלת הקומץ למתיר שלם, אבל מ״מ גם לדעת רש״י צריך מיהא שתתקדש הלבונה גם בכלי שרת השני, וכדהבאנו מהסוגיא דסוטה דילפינן לה שם מקרא דואת כל הלבונה אשר על המנחה, דהוי גזירת הכתוב דגם הלבונה צריכה להתקדש בכלי שרת השני יחד עם הקומץ, [דאין לומר דהוי דין בהקטרה דצריך שיעלה הקומץ עם הלבונה ביחד, דהרי להדיא מבואר במנחות דף י״ג [ע״ב] בקומץ ולבונה דאי בעי האי מקטר ברישא ואי בעי האי מקטר ברישא, אלא ודאי דהוי גזירת הכתוב בפני עצמו דצריך שתתקדש הלבונה בכלי שרת השני יחד עם הקומץ], ולענין הך דינא דאשר יקרב דבעינן חזי להקרבה לא איכפת לן אם הוא משום עבודת קבלה או גזירת הכתוב בפני עצמו, דמ״מ כל שחסר בגופה קדושת הכלי שרת השני, עדיין אינה בכלל אשר יקרב, ומתפרשא היטב הסוגיא כמו שכתבנו, גם לפי פירש״י, וכמו שנתבאר.
אלא דקשה ע״ז, דהתינח בלבונה שפיר נוכל לומר כמו שכתבנו, אבל הגמ׳ הא פריך שם מעצים ג״כ, וכמבואר בסוגיא שם דקאמר עצים ולבונה דלאו בני אכילה נינהו, ובעצים הרי ליכא לא קמיצה ולא כלי שרת שני, ומאי פריך הגמ׳ שם מעצים. והנה במביא קרבן עצים איפלגי רבי ורבנן אם הוא קרבן וטעון קמיצה וכלי שרת כשאר קרבן מנחה, או דדינם כשאר עצים שהולכין על המזבח, ולפי זה בקרבן עצים אליבא דרבי שפיר היתה מתישבת הסוגיא בעצים כמו בלבונה וכמו שכתבנו, אלא דקשה דמאן לימא לן דרבי היא ודבקרבן עצים איירי דנפריך מיני׳. ונראה דמזה מוכרח, דבעצים ההולכים לאש המזבח ליכא כלל להך דוהבשר, דהך דינא לא נאמר אלא בקרבנות ולא בשאר קדשי הגוף. ובלאו הכי מסתבר כן, מדמחלקינן בין ניתר לטהורים וניתר למצותו או לא, וכל זה לא שייך אלא בקרבנות ולא בשאר קדשי הגוף, דהרי לא גרע אינו ניתר לטהורים משאר קדשי הגוף, אלא ודאי דבשאר קדשי הגוף ליכא להך דינא דוהבשר, ורק בקרבנות הוא דאיכא, וע״כ צריכינן גם ניתר לטהורים. ולפי זה נמצא, דהא דקתני הכא לרבות גם עצים מקרא דוהבשר, לא יתכן זאת אלא אליבא דרבי, דדין קרבן על עצים לכל דבר, וע״כ שפיר מקשה הגמ׳ מהא דחסר עוד הכלי שרת שני, דעצים שהן אש המזבח בלאו הכי ליכא בהו הך דינא דוהבשר, כיון דהויין רק קדשי הגוף ואש המזבח ולא קרבן, ובעל כרחך דמיירי אליבא דרבי ואליבא דרבי הא טעונין קמיצה וכלי שרת שני, ושפיר פריך הגמ׳ דאכתי אינן ניתרין למצותן, וכמו שנתבאר. עכ״פ נתבאר מתוך הסוגיא, דהך דינא דוהבשר לא נאמר רק על קרבנות ולא בעצים שהן לאש המזבח, ולפי זה הרמב״ם דפסק דלא כרבי, וס״ל דליכא קרבן עצים שטעון קמיצה, כי אם דכולהו לאש המזבח קיימי, א״כ נמצא דלא אתרבו כלל עצים בהך דוהבשר, ורק לבונה לחוד הוא דנתרבה, וע״כ הביא להך דלבונה והשמיט להך דעצים, וכמו שכתבנו.
(כד)וכן הלבונה והקטרת והעצים אין חייבין עליהם כרת לא משום פגול ולא משום נותר ולא משום טומאת הגוף עכ״ל. ובהשגות ז״ל זה לדעת ר״ש אבל לרבנן חייבין עליהם כרת עכ״ל, והוא בזבחים דף מ״ה ע״ב במשנה שם דברים שאין חייבין עליהם משום פיגול חיבין עליהם משום נותר ומשום טמא וכו׳, ר״ש מחייב בדבר שדרכו לאכול אבל העצים והלבונה והקטרת אין חייבין עליו משום טומאה, ובגמ׳ דף מ״ו ע״ב שם איתמר ר״י ור״ל ר״א וריב״ח חד מהאי זוזא וחד מהאי זוזא, חד אמר מחלוקת בטומאת בשר אבל בטומאת הגוף דברי הכל אינו לוקה, וחד אמר כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו מ״ט כיון דקרינא ביה והבשר אשר יגע בכל טמא קרינן ביה וטומאתו עליו, רב טביומי מתני הכי, רב כהנא מתני הכי חד מהאי זוזא וחד מהאי זוזא אסיפא, חד אמר מחלוקת בטומאת הגוף אבל בטומאת בשר דברי הכל לוקה, וחד אמר כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו, אמר רבא מסתברא כמ״ד כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו מ״ט כיון דלא קרינא ביה וטומאתו עליו ונכרתה לא קרינן ביה והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל, ע״כ הסוגיא, וזהו שהשיג הראב״ד דהוה ליה למיפסק כרבנן דחייב גם בכרת דטומאת הגוף, ולמה פסק כר״ש דפוטר. ועיין בכסף משנה שדקדק דמדכתב הרמב״ם אין חייבין עליהם משום טומאת הגוף משמע דמשום טומאת עצמן חייבין עליהם, והקשה דהוה ליה למיפסק כרבא דזה בזה תלוי, ובאמת שכן מבואר להדיא בדברי הרמב״ם בפי״ח מה׳ פסולי המוקדשין הי״ב שכתב וז״ל שאם אכל כזית מלבונת המנחה שנטמאת אחר שנתקדשה בכלי לוקה, הרי להדיא דעל טומאת עצמן חייבין עליהם, וקשה קושית הכסף משנה דהוה ליה למיפסק כרבא. ועיין בזבחים לעיל דף ל״ד [ע״א] דפליגי אביי ורבא בטמא שאכל בשר קדש לפני זריקה דאינו לוקה ופליגי שם אביי ורבא דקאמר אביי דדוקא בטומאת הגוף אבל בטומאת בשר לוקה אפילו לפני זריקה, ורבא אמר דכיון דאין בו משום וטומאתו עליו אין חייבין עליו משום טומאת בשר דזה בזה תלוי, ופסק שם הרמב״ם בפי״ח מהל׳ פסולי המוקדשין הי״ב כרבא דזה בזה תלוי ומדפטור בטומאת הגוף פטור נמי מטומאת בשר, וקשה אמאי פסק הכא דלא כוותיה.
והנה שם בסוגיא בהך דאמר רבא מסתברא בין בזו ובין בזו מחלוקת, לא נתבאר אם הוא רק ללישנא בתרא או דקאי על הנך תרי לישני, אלא דהרי רב כהנא ורב טביומי תרווייהו בתר רבא הויין, וכדאיתא בב״ק דף מ״א [ע״ב] דתרווייהו אמרי שם משמיה דרבא, וא״כ מדלא הוזכר הכא מילתא דרבא רק בלישנא בתרא, ש״מ דללישנא קמא דרב טביומי לא אמר רבא מסתברא דבין בזו ובין בזו מחלוקת, וקשה דמאי שנא לישנא קמא מלישנא בתרא הרי בתרווייהו שייך מילתא דרבא דבין בזו ובין בזו מחלוקת, ומשום דטומאת הגוף וטומאת בשר תרווייהו תלויין בהדדי, וצ״ע.
ונראה לומר, דהנה בהא דדריש רבא דכל שאינו בכלל וטומאתו עליו של טומאת הגוף אינו בכלל והבשר של טומאת בשר, יש להסתפק, אם הוא בגדר ילפותא, דהגזירת הכתוב הוי דשניהם שוין בדיניהם, ועל כן ילפי הנך תרי דינים מהדדי, או דזהו גופיה דין בפני עצמו דזה בזה תלוי, והוי כמו דבר הגורם, דזה גופא שאין בו טומאת הגוף גורם שלא יהיו חייבין עליו משום טומאת בשר, ומשום דכן הוא הגזירת הכתוב דכיון דפטור משום טומאת הגוף פטור נמי מטומאת בשר. ונראה דזה מבואר בסוגיא דפסחים דף ע״ט [ע״א] ת״ר הרי שהיו ישראל טמאין וכו׳ ואפילו ישראל וכהנים טהורים וכלי שרת טמאים יעשו בטומאה שאין קרבן צבור חלוק, אמר ר״ח לא שנו אלא שנטמא הסכין בטמא מת וכו׳ דמעיקרא כי מתעביד בטומאת הגוף דכרת קא מתעביד אבל נטמא הסכין בטומאת שרץ דבשר הוא דמטמיא ליה לגברא לא מטמיא ליה טהורין עביד טמאין לא עביד מוטב יאכל בטומאת בשר בלאו ואל יאכל בשר בטומאת הגוף שהוא בכרת וכו׳, ורבא אמר אפילו טמאים נמי עבדי מ״ט דכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף והבשר כל טהור יאכל בשר כל היכא דלא קרינן ביה והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל לא קרינן ביה והבשר כל טהור יאכל בשר, והתם הרי ליכא שום דבר שצריכינן למילף מהדדי, וגם דשניהם שוין בדיניהם, דטומאת שניהם דחויה בצבור ולא ביחיד, אלא דבטומאת בשר איכא צבור ובטומאת הגוף ליכא צבור, ומדקאמר רבא שם דבזמן דליכא טומאת בשר ליכא טומאת הגוף, ש״מ דאין זה מדין ילפותא, אלא דזהו גופיה הגורם, והא דאין בו טומאת בשר זהו גופיה המתיר לענין טומאת הגוף, ועל כן הצבור של טומאת בשר מתיר שיעשו כולם בטומאה ושיאכל גם בטומאת הגוף. ולפי זה הוא הדין הכא בכל שאין בהם משום טומאת הגוף אין בהם גם משום טומאת בשר, ג״כ הוי הכי, דזהו גופיה שאין בהם משום טומאת הגוף גורם שלא יהא בהם גם משום טומאת בשר, דנראה דהסוגיא דפסחים דתליא לטומאת הגוף בטומאת בשר, והסוגיא דהכא דתליא לטומאת בשר בטומאת הגוף תרווייהו חד דינא הוא, דשניהם תלויין זה בזה, טומאת הגוף וטומאת בשר, וממילא הוי דינא דכל שפטור מאחד זהו גופיה גורם שיהא פטור גם מהשני, וכדהבאנו מהסוגיא דפסחים, וכמו שנתבאר.
והנה אם נימא דיש דין ילפותא בטומאת בשר וטומאת הגוף דילפי מהדדי, א״כ הרי שייך זאת בין להקל ובין להחמיר, וילפי מהדדי גם לענין חיוב, משא״כ בזה דתלויים בהדדי, דאמרינן שזה שפטור מטומאת הגוף גורם שיהא פטור גם מטומאת בשר, וזה שפטור מטומאת בשר גורם שיהא פטור גם משום טומאת הגוף, א״כ הרי לא שייך זאת רק לענין פטורא ולא לענין חיובא, וזה שחייב על טומאת הגוף לא יגרום חיוב לטומאת בשר, וכן חיובו על טומאת בשר לא יגרום חיוב לטומאת הגוף, דמקרא לא ילפינן רק שפוטרים זה את זה ולא להיפוך שמחייבין זה את זה. ולפי זה צ״ל דהא דקאמר בלישנא קמא וחד אמר כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו, מ״ט כיון דקרינא ביה והבשר אשר יגע בכל טמא קרינן ביה וטומאתו עליו, הרי דילפי מהדדי גם לחיובא, ואף דהך דינא דתלויים זה בזה לא שייך לענין חיובא, בעל כרחך מוכח מזה דאין זה כלל חד דינא עם הך דרבא, כי אם דשני דברים הם, דהך דרבא הוא שתלויים זה בזה, וזה אינו שייך רק לענין פטורא ולא לחיובא, והך דלישנא קמא הוא דילפי טומאת הגוף וטומאת בשר זה מזה, וממילא דזה הוי בין לחיובא ובין לפטורא. ולפי זה הרי מיושב היטב הא דקאמר רבא מסתברא בין בזו ובין בזו מחלוקת רק ללישנא בתרא ולא ללישנא קמא, דללישנא קמא הא פליגי לרבנן דמחייבי בטומאת בשר ומקרא דוהבשר לרבות עצים ולבונה, ורק דפליגי אם נילף לחייבם גם בטומאת הגוף, וא״כ לא שייך כלל התם הך דרבא, דדינא דרבא הוא דטומאת הגוף וטומאת בשר תלויים זה בזה לגרום פטור כל אחד לחבירו, והכא פליגי אם טומאת הגוף וטומאת בשר ילפי מהדדי לחיובא, משא״כ ללישנא בתרא דפליגי אליבא דר״ש דפוטר משום טומאת הגוף, אם פטור גם משום טומאת בשר או לא, בזה שפיר שייך הך דרבא. ולפי זה הרי מיושב היטב הא דפסק הרמב״ם דפטור משום טומאת הגוף בדברים שאינן נאכלים, ואע״ג דחייב בהו משום טומאת עצמן, דהרמב״ם פוסק כלישנא קמא וכרבנן וכמ״ד דפליגי בטומאת בשר אבל בטומאת הגוף פטור גם לרבנן, ואין זה שייך להך דרבא, וכמו שנתבאר.
אלא דקשה ללישנא קמא אליבא דרבנן למאן שפוטר משום טומאת הגוף אמאי לא פטר גם משום טומאת בשר משום דרבא. אכן י״ל דבזה הוא דפליגי הנך תרי לישני דרב טביומי ורב כהנא אם אמרינן דוהבשר הוא רק לפסולא בעלמא אם לא, וע״כ ללישנא קמא דס״ל דוהבשר קאי גם למלקות, בעל כרחך דחייב משום טומאת בשר מריבויא דקרא, ולא תליין בזה טומאת הגוף וטומאת בשר בהדדי גם לרבא משום דגלי קרא, וזהו דלא מייתי הך דרבא ללישנא קמא. גם י״ל דטעמא דפטור משום טומאת הגוף ללישנא קמא אליבא דרבנן, הוא משום דדברים שאין דרכן לאכול לית בהו דין איסור אכילה, וכמו שלא כדרך אכילתן דמיפטר, ועל כן לא שייך על זה הך דרבא, דהא דתליין טומאת הגוף וטומאת בשר בהדדי, הוא רק בעיקר הדין טומאה, דהיכא דמיפטר מטומאת הגוף מיפטר נמי מטומאת בשר והיכא דמיפטר מטומאת בשר מיפטר גם מטומאת הגוף, משא״כ הכא דהפטור אינו מעיקר הדין טומאה, ורק משום דלא חשיבא אכילה, בזה אינם תלויים כלל בהדדי, ובטומאת בשר דרבינהו קרא מיחייב, ובטומאת הגוף דליכא ריבויא פטור. ואשר על כן בלישנא בתרא דקאי אליבא דר״ש, דפוטר בהו מעיקר הדין טומאה, וכדאיתא בספרא דטעמא דר״ש דפוטר הוא משום דלא הוו דומיא דשלמים, ע״כ קאמר בזה רבא דכל שאין בו משום טומאת הגוף אין בו גם משום טומאת בשר, משא״כ ללישנא קמא דאיירי אליבא דרבנן, דלדידהו ליכא קרא לפטורא, וכל הפטור משום טומאת הגוף הוא רק משום דלאו בני אכילה נינהו, ע״כ לא שייך בזה הך דרבא. ועכ״פ דללישנא קמא דקיימא אליבא דרבנן טומאת בשר וטומאת הגוף אינם תלויים זה בזה גם לרבא, וע״כ זהו שפסק כן הרמב״ם דחייב משום טומאת בשר, ואע״ג דפטור משום טומאת הגוף, וכלישנא קמא אליבא דרבנן, וכמו שנתבאר.
ונראה דלהדיא מוכח כן מן הסוגיא דללישנא קמא כו״ע ס״ל כרבא, דהנה קשה סוגיית הגמ׳ בלישנא קמא, להך מ״ד דמפרש דר״ש ורבנן פליגי רק בטומאת עצמן אבל בטומאת הגוף כו״ע מודים דפטור, וקשה דהרי מפורש במשנתינו דברים שאין חייבין עליהן משום פיגול חייבין עליהם משום נותר ומשום טמא, והיינו על דברים שאין להן מתירין, והך טמא פשיטא דמיירי בטומאת הגוף, וכמבואר בברייתא שם דילפינן לה מקרא דאשר יקדישו, דמיירי בטומאת הגוף, וגם דהרי הקרא אצטריך דלא נילף מפיגול דכל זה מיירי בטומאת הגוף, וכדתניא להדיא שם טומאה שהיא בעולה ויורד, והרי עולה ויורד ליכא אלא בטומאת הגוף, וכל זה פשוט ומבואר בהסוגיא דהך טמא מיירי בטומאת הגוף, ועל זה פליג ר״ש וקאמר דאין חייבין אלא בדברים הנאכלים, הרי להדיא מבואר במשנתינו דהפלוגתא היא בטומאת הגוף, ואיך קאמר הגמרא דפליגי ר״ש ורבנן רק בטומאת עצמן ולא בטומאת הגוף, ובספרא פ׳ צו תניא גבי טומאת הגוף ומנין הקומץ והלבונה והקטרת וכו׳ ת״ל אל הקדשים אשר יקדישו לרבות את כולם, ר׳ ישמעאל אומר מה שלמים מיוחדים שהם ראויים לאכילה אף כל שראויים לאכילה יצאו עצים ולבונה וקטרת שאינן ראויים לאכילה, והרי הך פלוגתא דת״ק ור״י היא הפלוגתא של ר״ש ורבנן שבמשנה, הרי להדיא מבואר דהפלוגתא הויא בטומאת הגוף, וקשה על הך מ״ד דקאמר דפליגי רק בטומאת עצמן ולא בטומאת הגוף.
אלא ודאי דללישנא קמא כו״ע ס״ל כרבא, וע״כ באמת עיקר הפלוגתא של ר״ש ורבנן היא אי איכא מיעוטא בטומאת הגוף דבעינן דוקא קדשים הנאכלים אי לא, ועל זה קאמר הגמ׳ דלר״ש דאיכא מיעוטא דבטומאת הגוף בעינן דוקא דברים הנאכלים, ופטור מעיקר הדין דטומאת הגוף, על כן ממילא פטור גם על טומאת עצמן, משום דרבא דזו בזו תלויין, משא״כ לת״ק, דליכא מיעוטא לפוטרו מעיקר הדין דטומאת הגוף, ורק דפטור משום דהויין דברים שאינם נאכלים ולא חשיבא אכילה, ע״כ לא שייך בזה הך דרבא, ובטומאת עצמן דרבי קרא דוהבשר חייב, ובטומאת הגוף דליכא ריבויא פטור. ולפי זה זהו דקאמרה הסוגיא, דנהי דעיקר הפלוגתא של ר״ש ורבנן היא בטומאת הגוף אם איכא מיעוטא לפטור בדברים שאינן נאכלים, מ״מ ליכא שום נפקא מינה בטומאת הגוף עצמה, כיון דבלאו הכי מיפטר משום דאין בהם דין אכילה, ורק דנפקא מינה בטומאת בשר דרבייה קרא, וע״כ לרבנן חייב משום טומאת בשר, ולר״ש מיפטר משום דרבא דכל שאין בו טומאת הגוף אין בו גם טומאת בשר. ואין זה דוחק במשנתינו, דהרי לא הוזכר להדיא בדברי הת״ק לחייב בדברים שאינן נאכלים, ורק דנכללו בכללא דדברים שאין חייבין עליהם משום פיגול חייבין עליהם משום נותר וטמא, אשר בזה נכללו גם דברים הנאכלים, וא״כ שפיר י״ל דדברים שאינן נאכלים פטורין גם לת״ק, משום טעמא דלא חשיבא אכילה. ומזה מוכח להדיא כמו שכתבנו בתירוץ השני, דללישנא קמא אליבא דרבנן פטורא דטומאת הגוף הוא רק משום דאין בהם דין אכילה, ולא דהוי פטורא בעצם הדין דטומאת הגוף, ומשום הכי הוא דלא שייך על זה הך דרבא, וחייב משום טומאת עצמן, וע״כ זהו שפסק כן הרמב״ם כלישנא קמא וכרבנן, וכמו שנתבאר.
והנה בתוס׳ שם הקשו על הא דקאמר בלישנא קמא דבטומאת הגוף לכו״ע פטור, והרי להדיא מבואר בסוגיא שם דשלש כריתות נאמרו בשלמים אחת לטומאת דברים שאינן נאכלים, הרי להדיא דחייב גם משום טומאת הגוף אליבא דרבנן, ותירצו בתוס׳ דאפילו למ״ד דמחלוקת בטומאת בשר אבל בטומאת הגוף דברי הכל אינו לוקה היינו רק לענין מלקות אבל כרת פשיטא דאיכא לרבנן, ולפי זה הרי נסתר מה שהוכחנו דמדלא הוזכר הך דרבא בלישנא קמא ש״מ דשני דינים הם והך דרבא אינו מועיל לחיובא כי אם לפטורא, דהרי בדף ל״ד שם מבואר דהא דטומאת הגוף וטומאת בשר תלויין זה בזה היינו דתלוי כרת דטומאת הגוף במלקות דטומאת בשר, אבל מלקות דטומאת הגוף אינו תלוי כלל בטומאת בשר, וא״כ הרי לא שייך כלל הך דרבא ללישנא קמא, דנימא דכיון דיש בו משום טומאת בשר יש בו גם משום טומאת הגוף, דהרי כל הפלוגתא היא רק לענין מלקות דטומאת הגוף, אבל כרת הרי הבאנו מהתוס׳ דאיכא לכו״ע, ומלקות דטומאת הגוף הרי לא תליא כלל בטומאת בשר, ולא תקשי ג״כ ללישנא קמא דקאמר דבטומאת הגוף לכו״ע פטור, מהא דבמשנתינו מבואר דפליגי בטומאת הגוף, ולפי זה הרי ניחא, דבמשנתינו פליגי לענין כרת והכא קיימא לענין מלקות, וא״כ הרי מובן השגת הראב״ד על מה שפסק הרמב״ם כר״ש ולא כרבנן, כיון דהא לכולהו לישני דכרת חייבין לרבנן גם על דברים שאינן נאכלים. ולדעת הרמב״ם צ״ל, דר׳ אבהו דקאמר חד כרת לדברים שאינם נאכלים ס״ל כמ״ד בין בזו ובין בזו מחלוקת, וכדהוכיחו כן התוס׳ מהא דקאמר הגמ׳ דטעמא דמ״ד בין בזו ובין בזו מחלוקת דכיון דקרינא ביה והבשר אשר יגע בכל טמא קרינן ביה וטומאתו עליו, והרי בהך קרא דטומאתו עליו לא הוזכר רק כרת ולא מלקות, וקשה דלמה לן היקשא ותיפוק לן דהא איכא כרת מיוחד על דברים שאין נאכלים, אלא ודאי דגם בכרת פליגי, ומאן דפוטרו פוטרו לגמרי בטומאת הגוף בין מכרת ובין ממלקות, וכרת ומלקות בטומאת הגוף לענין דברים שאינן נאכלים חד דינא להו, וע״כ זהו שמייתי היקישא לחייבו כרת וממילא דחייב גם מלקות, ולפי זה הרי מתישב היטב דעת הרמב״ם דפסק כרבנן וכלישנא קמא, וכמו שנתבאר.בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו